פסק-דין בתיק ת"ק 20846-05-11

1.         א.         עסקינן בתאונת דרכים שאירעה בין רכב שהיה נהוג בידי התובע 2 (להלן:"התובע") ובין רכב שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן:"הנתבע"), כאשר כל אחד מהם סבור, שהאחריות לתאונה רובצת על זולתו.

                        התובעת 1, שהינה בעלת הרכב, בו נהג התובע (להלן:"התובעת") הגישה תביעה זו יחד עם התובע לחייב את הנתבעים לפצותם על נזקיהם בסך של 3,497 ש"ח - סכום הכולל: השתתפות עצמית בסך של 2,115 ש"ח, השתתפות עצמית לירידת ערך בסך של 689 ש"ח, כינון פוליסה בסך של 121 ש"ח, טרחה ועגמת נפש בסך של 500 ש"ח והפרשי הצמדה וריבית בסך של 71 ש"ח.

            ב.         להצדקת הטלת האחריות על הנתבע, טוענים התובעים, שהתובע החל בפנייה שמאלה תוך איתות ונקיטת אמצעי זהירות ולפתע חש חבטה ברכבו אשר נגרם מרכב בו נהג הנתבע בניסיונו הכושל לעקוף את רכב התובעת בתוך הפנייה.

2.         הנתבע הגיש כתב הגנה משלו, בו נטען, שבקטע הכביש בו נסעו המעורבים בתאונה ולקראת הצומת מתרחב הכביש והופך לשני נתיבים. לטענת הנתבע, עמד התובע בחניה בצד ימין ובעודו ממשיך בנסיעה ישרה - לפתע נתן התובע לחיצה על דוושת הגז ונכנס לנתיב נסיעתו של הנתבע.

            הנתבע, בעודו בולם, ניסה לברוח שמאלה, אך ללא הועיל וכך גם נגרם נזק לרכב הנתבע.

3.         בחנתי את כתבי הטענות, את עדויות הצדדים המעורבים בתאונה ואת העדים אשר העידו מטעם התובעים ולאחר בחינת חומר ראיות זה, יחד עם חומר הראיות הנוסף שבתיק בית המשפט ולזה שהוגש במהלך הדיון, הגעתי למסקנה, שהעדויות של המעורבים בתאונה, כשלעצמם, והנסיבות כפי שעולות מחומר הראיות, מצביעות על נהיגה בחוסר זהירות וחוסר תשומת לב מספקת של שני המעורבים בתאונה, עד כי יש להשית על כל אחד מהם אחריות שווה ובאופן כזה, אני מחליט שיש להטיל על הנתבע אחריות בשיעור של 50% וגם לתובע יש רשלנות תורמת בשיעור של 50% - זאת מהנימוקים הבאים:

            א.         א)         אין מחלוקת בין הצדדים - וגם העדים מאשרים את העובדה- שהתובע אכן פנה שמאלה מנתיב ימני ומהעובדות עולה, שפנייה זו בוצעה בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, שכן התובע ביצע פנייה זו בלי להתחשב ברכבו של הנתבע שכבר היה אחריו.

                                    בכתב התביעה מציינים התובעים, שהתובע החל הפנייה תוך מתן איתות ונקיטת אמצעי זהירות ולפתע חש חבטה ברכבו מרכב שנסע מאחור.

                        ב)         טענה זו, כשלעצמה, יש בה כדי להביא למסקנה, שהתובע היה חייב לראות את רכבו של הנתבע.

                                    לא רק שחייב היה לראות, אלא התובע מאשר בעדותו, שהוא אכן ראה את רכב הנתבע בעת שביצע הפנייה שמאלה, אם כי לאחר מכן, מנסה התובע לשנות עדות זו וטוען שבעת הפנייה לא ראה את רכב הנתבע. מכל מקום, מהמשך עדותו עולה באופן מפורש, שהתובע ראה את רכב הנתבע לפני הפנייה ובעודו צמוד אליו. (עמ' 1 לפ',ש' 13 וש' 20- 25, עמ' 2 לפ',ש' 6- 13)

                                    רכב לא מופיע כך לפתע, אלא שאם רכבו של הנתבע נסע מאחריו, היה חייב התובע להבחין בו בטרם ביצע את הפנייה שמאלה.

                                    מעדותו של העד מר אלעזר הכהן (להלן:"מר הכהן"), עולה, שגם הוא ראה את רכב הנתבע שהיה אחרי רכבו של התובע ובעת שהתובע המשיך את הסיבוב (את הפנייה) הגיע הנתבע.

                                    העד, מר מאיר זאדה איתמר, ישב ברכב התובעים בעת התאונה במושב הקדמי ליד התובע. הוא לא ראה כלל את רכב הנתבע ומתאר את קרות התאונה סמוך לפניית התובע שמאלה, שכן כך אומר עד זה:" אוריה בא לפנות שמאלה, מאחורה הגיח הנהג...באנו לפנות שמאלה, מאחורה הנהג נתן פגיעה.." (עמ' 6 לפ',ש' 16- 19 ועמ' 7 לפ',ש' 1- 3 וש' 11).

                                    עדות זו תומכת אף היא במסקנת בית המשפט, שסמוך לאחר הפנייה - נפגע רכבם של התובעים ומשמעות הדבר הוא, שרכב הנתבע היה קרוב כבר אל רכב התובע והתובע היה צריך להימנע מלבצע את הפנייה, כל עוד פנייה זו לא הייתה אפשרית בשל נסיעת רכב הנתבע אחריו.

                                    בעצם הפנייה, למרות שראה את רכב הנתבע נוסע צמוד אחריו,  גרם התובע לחסימת דרכו של הנתבע ולמרות שהנתבע ניסה לבלום ולהסיט רכבו שמאלה - לא עלה בידו למנוע התאונה.

                        ג)          גם אם אקבל את טענת התובע, שהוא אותת בטרם הפנייה, גם אז אומר לו לתובע, שאין נוהג רכב יוצא ידי חובה על ידי איתות בלבד, אלא שנהג זהיר חייב - גם אחרי האיתות- עדיין לבדוק אם הפנייה אפשרית מבלי לחסום דרכם של המשתמשים האחרים בדרך.

                                    לאור עדותו של התובע, אני קובע, שאכן הוא הבחין ברכב הנתבע הנוסע אחריו ובכל זאת החליט לבצע הפנייה, שכן לדברי התובע:" מאחורי היה נהג האמבולנס...האורות לא פעלו...ברגע שפניתי שמאלה ניגש אלי אדם ופגע לי בדלת של הנהג.."

                                    העולה מעדות זו הוא, שהתובע לא רק שראה את רכב הנתבע, אלא שידע גם לומר שהוא נסע ללא אורות וברגע הפניה - כבר פגע רכב הנתבע בדלת מכונית התובעים.

                                    התובע מעיד בבית המשפט, כיצד ביצע הפנייה שמאלה ואף הדגים את נסיעתו באמצעות התמונה נ/2 בעת שהצהיר שהוא נסע בכיוון החץ 1 - דבר המראה את הפנייה עצמה ואת חסימת דרכו של הנתבע.